מיני אלבום, מקסימום געגוע

האמת, לא חשבתי שהנסיעה שלהם תהיה עניין גדול עד כדי כך (עבורי כמובן... הצלחתי להבין שבשבילם זה די ביג דיל...).
כן, היא גיסתי. כן, אני אוהבת אותה מאוד ואת המשפחה שלה.
אבל הנחתי שהחיים יחזרו למסלולם די מהר. זו האמת.

ואז הם נסעו. לרילוקיישן, ללא כרטיסי טיסה חזרה. התגעגעתי מאוד (עדיין...), והרגשתי עד כמה הם חסרים.
ארבעה חודשים מהנסיעה שלהם, ארבעה חודשים בהם אני צריכה כמעט כל ערב אני צריכה לנהל את אותה שיחה - לא, לולי, הם עוד לא חזרו. לא, אני לא יודעת מתי הם חוזרים. כן, גם אני מתגעגעת. לא, אי אפשר לנסוע לאמריקה מחר. כן, צריך ללכת לישון. עכשיו'.

ועכשיו היה לה יום הולדת. וחשבתי לא מעט, אתם מכירים, מה קונים למישהו שיש לו הכל ושאמזון מתחייבים ליום אחד משלוח עד הדלת שלו? כלומר- חפצים או קניות משום סוג הן מחוץ לתחום למי שגר בארצות הברית. אז עוברים ל- plan B - עבודת יד. או, כאן הדמיון התחיל לעבוד שעות נוספות.

יום לפני הנסיעה שלהם הזמנו צלמת לשעתיים לצילומי משפחה. הגיעה שירה ראש (יכולים לחפש אותה בפייס - שירינקה) והעבירה איתנו שעתיים מדהימות (זה אם לא סופרים את זה שרוני פשוט לא הפסיקה לבכות כל הצילומים. פוטוגני סך הכל).

בסופו של דבר, זו הפכה להיות מתנת יום ההולדת שלי לגיסתי האהובה. 
מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, שיארוז את הגעגועים ואהבה אליהם. בחרתי בקפידה את התמונות הכי טובות מאותו יום צילומים והפכתי אותן לאלבום מתנה שנסע אליה לארצות הברית.

תהליך העבודה היה מאומץ, כדי לעמוד בדד ליין של היום הולדת. כל ערב ישבנו (גייסתי גם את בעלי לנושא, בכל זאת, אחותו), דפדפנו שוב ושוב בתמונות וניסינו להרים אותן עוד קצת עם עיצוב הורס. כשמחברים תמונה שאוהבים עם עיצוב שהולם אותה, משהו קטן בלב פשוט עף :)

השתמשתי בסטאק Life in Color של Simple Stories והקישוטים המתאימים לו.
בנוסף, לכריכה השתמשתי בחיתוך עץ שפשוט התאים בול (מכאן). את הכיתוב צבעתי על ידי טפיחה עם דיו ורסה מארק, ומעל הבלטה באבקת אמבוסינג נחושת.
השתמשתי כמובן בדפי בסיס קראפט, האהובים עלי כל כך, מכאן,
בדבק דו"צ סקור-טייפ וגם בדבק הזה שרעותא מביאה (שהאמת, בעיני הם די זהים, אז לכו על האפשרות המשתלמת יותר...)

אז הנה התמונות. הכל כלול, גם הגעגועים.

אז מה עוד נותר לומר?
מזל טוב לך גיסתי האהובה! מחכים שתחזרו...