בקשה לא שגרתית

התלבטתי הרבה האם לכתוב על היצירה הזו. ובכלל, מוזר בעיני לקרוא לה יצירה.

בערב יום השואה האחרון התקשרה חברה ואמרה שיש לה בקשה לא שגרתית, אם אני מוכנה לעזור.
הבקשה לא ממש הרתיעה אותי וכמובן שאמרתי כן. 

האמת שאני עדיין לא כל כך מצליחה לכתוב על זה... אם לספר בקצרה סיפור ארוך ועצוב - ענבל, בחורה צעירה, חלתה בסרטן כשנתיים, ולפני מספר ימים מצבה הדרדר בפתאומיות.
לענבל יש ילדה קטנטונת, שלדברי אנשי המקצוע צריכה מזכרת מוחשית מאמה.
מכיוון שענבל היתה יוצרת בנשמתה, הקרובים לה חשבו שהיא היתה מאוד שמחה אם היתה לה ההזדמנות להכין את המזכרת במו ידיה. באותו שלב זה כבר לא היה רלוונטי, אז עלה הרעיון להשתמש בחומרים שהיא אהבה ובחרה.
באותו ערב הגיעו אלי חומרי יצירה מהחדר של ענבל - בדים, סרטים, קישוטים ודפים.
קשה לתאר את ההרגשה הזו, 'לחטט' בחומרים שלה - בדים, שרואים כמה מחשבה הושקעה בבחירה של כל אחד מהם, מקופלים בזהירות וארוזים בקופסאות שקופות. דפי דקופאז' של בל אנד בו, בדיוק כמו אלה שיש לי. לא יכולתי להשאיר אותם לא גמורים. הדבקתי את השכבות אחת על השניה, וצירפתי להם דפי רקע מתאימים.
הרגשתי שנפתח לי צוהר לנפש של ענבל, ובו זמנית גם שאני חודרת לה לפרטיות בצורה שרק מי שאסף דף אחרי דף, חתיכת בד אחרי חתיכת בד, יכול להבין. ניסיתי מאוד למצוא את השילובים והעיצוב שימצא חן בעיניה...
ישבתי לעטוף את הקופסא ולקשט אותה, ולמחרת בבוקר נתתי אותה לחברה של ענבל. כמה שעות אחר כך, ענבל נפטרה.

קצת פסיכולוגיה בגרוש - אני מניחה שהסיפור נגע כל כך לליבי בגלל הדימיון שהרגשתי בינינו - האהבה ליצירה, הגיל, הילדה הקטנה...

מכיוון שרוב הקוראים כאן הן קוראות, שחברות באותן קבוצות יצירה בפייסבוק, קונות באותן חנויות ומעריכות דברים דומים, החלטתי לשתף אתכן בסיפור של ענבל, שנכנסה לי עמוק ללב, ואולי היתה שמחה לדעת שגם בקהילת היוצרות זוכרים אותה...

רק בריאות,
עדי