קצת שמח קצת עצוב

אני לא בורחת ליצירה, וגם לא מתנחמת ביצירה.

יש יוצרות שבורחות ליצירה, שמספרות על תקופות קשות וכיצד היצירה היתה להן מפלט.
אני קוראת את זה, ולפעמים קצת מקנאה. 

אני בעיצומה של תקופה לא קלה. איבדתי אדם קרוב, אישה שהיתה חלק משמעותי בהתפתחות המקצועית שלי.
אנשים קרובים אליי נאבקים בגבורה במחלות לא פשוטות. ואני עצובה ומודאגת.

ובתוך זה, היה פורים. ויש שלושה ילדים קטנים.
אחת שרצתה להיות צנצנת עוגיות, השנייה שרצתה להיות אשכול ענבים והשלישי שעוד לא יודע לבחור תחפושת.
ואין דבר יותר חי מזה. אין דבר יותר בריא מזה. מילדים שרוצים תחפושות. מכף רגל בת 6 וחצי שלוחצת על דוושה של מכונת תפירה.

והתחשק לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת. אבל במקום זה מצאתי את עצמי גוזרת שוקולד צ'יפס מלבד חום.
התחשק לי לבכות, ממש הרבה, אבל אני תופרת ויוצרת ועושה.

אז אני לא בורחת ליצירה. אני לא מתנחמת בה. אבל היא בכל זאת מנחמת אותי. 

היא תזכורת עבורי לכמה חיים יש פה, מתחת לאף שלי.

ובסוף, אני מקווה ומאמינה שאחרי המעשים ימשכו הלבבות. אז עוד ענב, ועוד ענב ועוד ענב והנחמה תגיע. בטוח.

אז עד הפוסט הבא, כמה תמונות פורימיות, ותודה לאחותי המוכשרת על הפינגווין ❤

בשמחות,

עדי