רגל פה, רגל שם

הפוסט הזה מוצא את עצמו נכתב ונמחק כבר כמה פעמים בשבועיים האחרונים...
תכננתי אותו כמו עוד פוסט לגמרי רגיל, וככה גם התחלתי לכתוב אותו, אבל באמצע העבודה עליו היינו בטיפת חלב.

אני עוצרת רגע כדי להזהיר - פוסט קצת אישי ורגשני לפניכם. מי שרואה עצמו נפגע מהענין, מוזמן לדלג לחלק היצירתי :)

כבר כמה שנים שאני מצליחה לא להתרגש מההערות של אחיות טיפת חלב, אבל הפעם, נכשלתי ובגדול. העובדה שהפיצפונת באמת פיצפונת, וירדה עשרות רבות של אחוזונים, הוציאה אותי מאיפוס.

בטיפת חלב כמו בטיפת חלב, מיד טלפון לרופאה שתאבחן את מצבה העגום של היפיפיה החייכנית שלי ומפלס הלחץ לא ירד גם אחרי שראו שהילדה עומדת בכל הדרישות וגם מעבר. אז הרופאה איבחנה. Failure to thrive. ואני נעלבתי נורא... גם בשבילה (כי היא מהממת, משגשגת בטירוף, ואין בה גרם אחד של כשל) וגם בשבילי (כי אז מה אם אמא טובה לא נמדדת בכמות האוכל שהיא מייצרת).תוסיפו לזה רגשות אשם של אמא שתיכף חוזרת לעבודה וקיבלתם, ובכן, אותי. לחוצה ועצבנית.

לא הצלחתי להשתחרר מזה גם כשכתבתי את הפוסט, עם המסגרת והמון תמונות של הפיצפונת מסביב.

אז עכשיו, שבוע אחר כך, אני מצליחה לשים את כל הענין בפרופורציה. הילדה תהיה דוגמנית, אין שום סיבה להתאבד על מזבח ההנקה, ולא צריך להקשיב לכל שטות שכל אחד אומר...

ועכשיו לענייננו - הבטחתי שהשולחן מתחיל להתפנות מערימות הפרויקטים הבלתי-גמורים ואני נחושה לקיים את ההבטחה.

כחלק מערימת רגשות האשמה שאני סוחבת איתי על ההבדל בין ההורות לילדה ראשונה להורות לילדה שניה, רציתי להכין מזכרת מהחודשים הראשונים, כמו שעשיתי עם הגדולה.

במקרה הזה, לקח המון זמן עד שכל החלקים בפאזל נמצאו - עד שמצאתי את הדפים המתאימים, ואז הזמנתי את האותיות, וחיכיתי שיגיעו בדואר, וצילמתי עוד פעם ועוד פעם. וזה בלי שבגלל התחלתי עם טביעת הרגל עצמה.

התחלתי עם הטבעה בבצק לפיסול. התוצאה היתה, אמממ... לא משהו, שלא נאמר איומה.

ניסיתי בצק למשחק, חימר קל (דס) עד שהגעתי לתוצאה מושלמת (בעיני).

יחד עם המדבקות של יעל יניב סוף סוף התיישבו לי כל החלקים יחד, וסיימתי.

אני אוהבת מאוד את התוצאה, מקווה שגם אתם...

מוזמנות (ומוזמנים) לשתף ביצירות וגם בחויות מטיפת חלב :)

עדי